קיץ 1979. להקת “קיי.סי ולהקת אור השמש”, או ללא תרגום מצחיק מלעז - קיי.סי אנד דה סאנשיין באנד, משחררת לאוויר העולם את בלדת האהבה הראשונה שלה. זאת לאחר 6 שנים של פעילות בהן ביססה עצמה כלהקת דיסקו-ר’נ’ב-פאנק - ז’אנר שעבד ביחד מצוין. המוסיקה של קיי.סי לא אופיינה בהפקות הדיסקו הגרנדיוזיות של שנות השבעים המהוללות - אך עדיין הסבה אושר גדול וגרמה לכולם, כיאה לשם הלהיט מ-1976, לשקשק את הבוּטי.

הבלדה, העונה לשם “פליז דונט גו”, בליריקה סימפליסטית ונוגה עוסקת בתחינותיו הנואשות של בחור בפני אהובתו לא לעזבו. “פליז דונט גו” כבש את מצעדי הלהיטים במהרה והפך לבלדת פרידה מוכרת היטב, שחוקתה וקוּברה והושרה בפי מיליוני אנשים.

גרסת הקאבר הראשונה שתפסה את אוזניי היא, כמתבקש, גרסת איטלו-דיסקו מגניבה ומקפיצה משנת 1985, היישר ממערב גרמניה:

שנות ה-90 מאידך, הביאו קאבר יורודאנסי למכביר מ”דאבל יו” האיטלקים, שהפך ללהיט מועדונים גדול:

באותה שנה ממש, ההרכב הבריטי קיי.דאבל.יו.אס שיחרר גם “גרסה” מביתו של השיר. הגרסה אמנם לא זהה לגרסה של דאבל יו, אך ממש לא קשה לזהות כי נבנתה עליה באופן די כבד:

אני מצליח ליהנות מהשיר בכל הוורסיות שלו, ולדעתי זוהי גדולתו. אם בגרסה המקורית מ-79, אם באמצעות צלילי הפקות האיטלו המשכרות של גרמניה של שנות השמונים המוקדמות-אמצעיות, ואם בגיבוי הצליל היורודאנסי הממכר, המוכר והנוסטלגי לרובנו משנות התשעים. בטוחני כי בעבר כבר הוכח כוחם של כל הקאברים האלה מגובים במקור, למנוע ממישהי לעזוב. ואם לא, שוין, יהיו אחרות!

אירועי 24 השעות האחרונות גרמו לי להיזכר בהמון שירי ים וספינות שאני אוהב. התעוררתי עם “סירת השוטים” של אירייז’ר והמשכתי עם “מתעלסים במעטה הספינה” הנהדר של אקדוחני המין, והיה כיף גדול. אבל השיר שבאמת באמת תפס אותי ברגע שנזכרתי בו היה הממתק הזה של האינק ספוטס, חלוצים בכל מה שנוגע להצבת עמודי התווך שהביאו לאר-אנד-בי, רוק’נרול ומאוחר יותר גם דו-וופ בשנות השישים. הם פעלו משנת 1931 (!) עד תחילת שנות השישים. השירים שלהם התאפיינו בהתחלה זהה של גיטרה נעימה וטנור עם קול מקסים שיכול היה להגיע לפלסט מרשים. לא אופתע אם פיליפ ביילי מארת’ וינד אנד פייר, אחד מזמרי הפלסט הטובים ביותר בעולם לטעמי, הושפע מהם רבות.

ספינת החלומות במקור יצא בשנת 1941, אך הגרסה היותר ידועה שלו היא הקלטה מחודשת בשנת 1955. הוא עוסק, כמרבית השירים של האינק ספוטס, באהבה לא ממומשת או כזו שנקטעה בדמי ימיה בצורה מאוד סיפורית, עוד מאפיין שנלווה לשיריהם. כמו ב”אינני רוצה לשרוף את העולם” שצבר פופולריות רבה וקיבל נופך מלחמה-גרעינית הולם מאוד באמצעות שימושו במשחק המחשב/וידיאו פולאאוט 3, כאן אנחנו יוצאים לשיוט שליו ופסטורלי בספינת חלומות שנפסק בברוטאליות על-ידי סערה בלב ים - מטאפורה יפהפייה לאהבה שנקטעה.

נהוג להגיד על דברים מאוד טובים שהם “מעולם אחר”. ובכן, השיר הזה הוא באמת מעולם אחר, ואפשר לקבל אסמכתא לכך רק מהאזנה צמודה לליריקה המקסימה שלו, שמקבלת משמעות כה מצמררת ביום כזה, ובאמת מחזקת את הסברה שיש עולם אחר, נפלא וקסום, בו אנחנו מאוד מאוד רחוקים מלחיות.

Someone’s rocking my dreamboat,
I’m captain without any crew;
But with love as my guide,
I’ll follow the tide,
I’ll keep sailing till I find you.

ניכר כי בשנים האחרונות האירוויזיון הפך לנחלתם של מעטים. אני זוכר שבילדותי עוד הייתה קדושה מסוימת לאיוונט הזה, מעין קונצנזוס לאומי של ישיבה משפחתית משותפת מול מקלט הטלוויזיה, משהו שהיום שמור בעיקר לאירועי ספורט גרנדיוזיים או גמרים של תוכניות ריאליטי מטונפות. הייתי אומר שבערך מאז פריצת אינתיפאדת אל-אקצה בשלהי שנת 2000, התקהה עניין הציבור הישראלי באירוויזיון, דבר שבהחלט אפשר להבין בהתחשב בעובדה שבשנים האחרונות מדינת ישראל שלחה אל התחרות זבל טהור. מלבד השטאנץ של קובי אוז (משהו עם עברית ואנגלית) והמבוכה הבינלאומית של פינג-פונג, זכורים לי רק שירים משעממים איטיים וחלשים של אמנים אפורים שצמחו מתוכניות ריאליטי שמתיימרות להיות אמונות על תפקיד מציאת הטאלנטים המוסיקליים הבאים במדינה, אך בפועל מביאות רק גרבאג’. כאלו שאתה באמת תופס את הראש ולא מבין מה חשבו כששלחו דווקא אותם, אבל אז נזכר שאתה גר בחלם. נותנים לגויים רק עוד סיבות לשנוא אותנו.

בעוד שהאירוויזיון עדיין מוכר ונצפה, אני בטוח, על-ידי קהל צופים בלתי-מבוטל, הקסם שסבב אותו כבר התנדף מן העולם. אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שהצופים הם ערבוב של אלה שיודעים מתוך שינה להגיד בדיוק עם איזה שיר ועם כמה נקודות נורווגיה סיימה ב-91, ואלה שמשועממים ובא להם לצחוק ו”אולי יהיה איזה שיר טוב”, וטיפה מ”בואו נראה את השיר של ישראל ונרגיש גאים”.

בשנת 1980 בלגיה שלחה אל האירוויזיון את להקת “טֶלֵקְס”, שהשם שלה מזכיר קצת את הטלטקסט הנוסטלגי של הילדות. המוסיקה שלהם הייתה שעטנז לא מוסבר (אך נפלא) של דיסקו, מוסיקה אלקטרונית, ופופ ניו-וייבי. לימים הם זכו לכינוי הידוע “קרפטוורק הבלגית”, שנראה כי כל הרכב אלקטרוני-אירופאי שפעל מאז שנות השבעים ממקום שהוא לא דיסלדורף בגרמניה זכה לו, ע”ע ילוֹ (“קרפטוורק השוויצרים”).

בניגוד לקרפטוורק, טלקס היו הרבה פחות רציניים במוסיקה שלהם, מבחינת מוטיבים של שירים. בעוד שהרובוטים האנושיים חובבי האופניים נהגו לתת את ההשקפה המתכתית-קרה שלהם לשינויים שעוברים על העולם (ההתמחשבות בקומפיוטרוורלד, כל אלקטריק קפה) ודחיפת הגוף האנושי אל המקסימום (טור דה פראנס מ-83 וכל האלבום שהם הקדישו לנושא 20 שנים מאוחר יותר), טלקס היו הרבה יותר הומוריסטיים ואנושיים, ויצרו מוסיקה שהיה ניתן לרקוד לצליליה במועדונים – לא בהכרח כמו בובות ראווה בחנות בגדים.

השיר עימו טלקס הגיעו לאירוויזיון היה מעין לעג מגוחך (אירוני ומודע לעצמו) לתרבות של התחרות המהוללת והנוצצת. ליריקה בצרפתית-בלגית ממכרת עם שורות כמו: “אירופה הישנה תהלל את הארץ שניצחה / דמעות ישפכו, הקסם יגמר” ביחד עם צליל הסינתיסייזרים הרפטטיביים ברקע, שנשמעים מעט מלגלגים על הסגנון של התחרות בעצמם, הריקוד האחיד והמחוות המצחיקות שעושה הסולן מרק מולין (זצ”ל) בהופעה, זיכו את בלגיה ואת טלקס במקום האחרון והמכובד של התחרות באותה שנה. לטעמי השיר הזה, על אף התיימרותו להיות גרוטסקי ומצחיק, גם מצליח להזיז ולעשות כיף. העובדה שהוא מעין בדיחה רק תורמת לכך, ולדעתי הוא לא בהכרח מגיע לבזות את האירוויזיון – אלא פשוט לתת לו את הכבוד שמגיע: המון פלאשים, המון נצנצים ופרצופים מחייכים, מגישות עם המון מייק-אפ, חגיגת השפה הנפלאה שהיא צרפתית עם ה”דוז פואה”, ויריבויות אירופאיות מתוקות וישנות שנפתרות אל מול המיקרופון במקום בתוך המשוחות.

(via animatedalbums)

I program my home computer, Beam myself into the future

חובבי האיטלו-דיסקו בעולם נחלקים לשני סוגים. אלו שאוהבים את מבנה השיר הנאמן למקור שנבנה אט-אט ואלו שמעדיפים בומבה לפנים - ישר איך שהתקליט מתחיל להסתובב. או לאחר לחיצת הפליי. בעוד שאני מחבב מאוד שירים שנבנים לאט, ללא צל של ספק השתייכותי היא אל המחנה השני. וזה מה שבדיוק מספק לי השיר הנדון - הוא לא לוקח שבויים מההתחלה.

יש בו משהו קסום. השילוב בין הסינתיסייזר הכבד המופיע לפרקים, לבין הקלידים המאוד איטלואיים, שזורים בליריקה של “מקהלה” וסולן יחיד עם מבטא אירופאי ניכר, השרים על מסעות קסומים מעבר “לחלל ולזמן”, הופכים את זמן ההאזנה, 3:21, למעין מסע גם עבור המאזין: אל נבכי הרחובות האיטלקיים של שנות השמונים, ערסים מנפּולי עם חולצות פתוחות וכפכפי ים של האייטיז עם גלים שחורים ולבנים, המון צבעי פאסטל, חלליות מעופפות, (חיי)זרים בלילה.

כלל חיפושיי אחר פתיתי מידע בנוגע להרכב האחראי למתיקת האוזן הזו, “באלטינורה”, העלו חרס, והביאו אותי אך ורק לבלטימור עיר הפשע. נראה כי איאלץ להסתפק אך ורק באוברדוז האיטלו הזה מבית באלטינורה ולהלל את הגיבורים הלא-מוכרים האלה על תרומתם לארסנל הפייבוריטים שלי ביוטוּב.

סיפור האהבה שלי עם אמטוּמיי התחיל לפני שנים רבות, מתישהו בשלהי 2002, תחילת 2003, כשלהיטם “פרי עסיסי” כיכב בתחנת רדיו פיקטיבית אשר כונתה “פיבר (חום) 105” שהוקדשה לז’אנר ר&ב ופ’אנק במשחק “ג’י טי איי וייס סיטי”, האהוב עליי בכל הזמנים.

ההרכב הוקם בשנות השבעים על-ידי אחד ג’יימס אמטוּמיי (מכאן הגיע השם, שאפשר להסכים - די קולע), נגן הקשה במקצועו, שאף ניגן עם חלוץ המגניבות מיילז דיוויס בשנות השבעים המוקדמות. אמטוּמיי פעלו כבר בשנות השבעים אך דישדשו בתרשימי התקליטים הפופולריים והמנוגנים ברדיו באותם זמנים. הפריצה הגדולה של ההרכב התרחשה בשנת 1983 עם שחרור האלבום שנשא עימו את הלהיט שהפך אותו לגדול בעל אותו השם, “פרי עסיסי”. תוך זמן קצר הפך את עצמו הסינגל למוביל במצעד הר&ב האמריקאי, ולימים סומפל על-ידי אמנים רבים ומכובדים, לרבות כריסטופר וואלאס, א.ק.א ביגי סמולס, א.ק.א “הידוע לשמצה הגדול”, בשירו “עסיסי” משנת 1994, שעשה שימוש נאמן למקור והפך אותו לסיפור “מסחבות לעושר” של החוף המזרחי עם קמצוץ נהנתנות, כיאה לטעמו המשובח של ביגי הי”ד זצ”ל בסימפולים מצוינים וסגנונו הדיסטינקטיבי בהעברת הליריקה.

אך לא ב”פרי עסיסי” התכנסנו לעסוק כאן הערב, כי אם בלהיט נוסף שהאמטוּמיי הולידו לעולם שנה אחת לאחר שכל עור תוף ידע כבר היטב את עסיסיות הפרי. שנת 1984 הביאה עימה את שחרור האלבום “יו מי אנד הי”, שקטף שבחים רבים גם הוא, לא מעט גם בזכות ההפקה שהשתפרה בצורה ניכרת מהאלבום העסיסי. המדובר היה בצרור שירים סופיסטיפ’אנקיים, עם ליריקה שבעיקר מלטפת את נושא האהבה אך גם משתובבת בשירי פיל-גוּד פ’אנקיים המתמקדים במטרה המקודשת עד מאוד של להרקיד את האדם הנבון.

הרצועה שפתחה את אותו האלבום, “אייל דליבר (ק.ו.ד)”, היא זו שהפכה גם ללהיט הגדול ביותר שבו. ואיך אפשר שלא? ברגע שהתקליט מתחיל להתנגן (או הקומפקט-דיסק, אם יש לכם אבא עשיר באייטיז), ברגע בו המקצב הזה מכה בעור-תופך, קשה לסגת, קשה ללחוץ סטופ. תוך מספר שניות מתלווים אליו שאר הצלילים האופייניים לאמטוּמיי, מעין כלי הקשה חלקלק ומשיב נפש כמו קוקטייל מנגו, סינתיסייזר מלטף שמקבע את את הוייב הנינוח ברקע, וכל זה בניצוח הבאס המלוטש, מלווה בגיטרה, שאומר: פה זה לא דיסקו חבר’ה, גם לא פוסט-דיסקו, וגם לא פוסט מה שתרצו. פשוט מוסיקה להתמסר לצליליה, בערב רומנטי בבית או קרוּז רגשני לאורך הטיילת.

בעיניי זוהי מוסיקת ימי קיץ נצחיים של חזרה מהבחוץ הלוהט וההומה אל המקלחת הקרה והמזגן. השיר הזה הוא כמקלחת קרה בקיץ, וגם בחורף. שיא החלקלקות. כך אפשר לסכם את פועלה של אמטוּמיי באותם שני אלבומים מ-1983/4. כפרי אקזוטי עסיסי וערב לחיך למערכת השמיעה האנושית המשאיר טעם לעוד ועוד בכל פעם מחדש. אביונה לשבלול.

ברוכים הבאים ל-1994. ברוכים הבאים לתור הזהב של היורודאנס.

צעירי ישראל מפזזים על מיטב רחבות הריקודים לצלילי שלאגריהם של רופא השיניים אלבן, שני אחים בקומה הרביעית ו-2 בלתי מוגבלים. רבין האדמדם וקלינטון האדמדם אף יותר עם דמעה בקצה העין (בגלל הגרגר החוצפן), חותמים עם המלך חוסיין על הסכם שלום היסטורי בין ישראל לירדן. הקומדי-סטור בשיאה, ואני תלמיד בכיתה ב’ או ג’ בבית ספר היסודי “זיו” ברעננה. כולם מפנטזים על הרגע בו ברט “היטמן” הארט ירכיב עליהם את משקפי השמש שלו במופע הדאבל-יו-דאבל-יו-אף בישראל, ואין כמעט שום דבר אחר בעולם חוץ מאוספי “היטמן” ופיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ במרתף של דובנוב 2.

אך בחברת התקליטים הליקון, האנשים האמוּנים על הוצאת אוספים לחנויות התקליטים, מתעסקים בתקופה אחרת לגמרי, שהמוסיקה שאפיינה אותה רחוקה ושונה מאוד מקדחת שירי הפתיחה-סינתיסייזר-סולנית-אפרו-קריביאני-עושה-ראפ-ואז-חזור-חלילה. צ’רלי סולומון, אילן בן-שחר ועוד מספר צדיקים אחרים מתגייסים למטרה המקודשת מאוד של הוצאת אוסף דיסקים נוסטלגי שיחזיר את מאזיניו שלושים שנים לאחור, לאחד מהעשורים הכי גועשים במאה ה-20 מבחינה תרבותית, פוליטית, ותודעתית. מלחמת ויאטנם, גזענות, היפים, מלחמת ששת הימים, פסיכודליה. שנות השישים הסוערות.

וכך, בקיץ 1994 הליקון מוציאה ארבעה דיסקים המאגדים בתוכם את הלהיטים היותר גדולים של העשור בו נאצר שיקשק למשמע שמו של רבין והנוער הישראלי עוד היה תמים ללא השפעות מרעילות של “החיפושיות”. ארבעת הדיסקים מחולקים לז’אנרים: “נולד להיות פראי”, המכיל בתוכו את מירב להיטי הרוק המיינסטרימי הבוסרי של הלהקות הידועות: הטרוגס, קרים, חבורתו של ספנסר דיוויס, ודומיהם. “בוא נחיה את היום” שטמן בקרבו להיטי “פיל גוּד” והטפת שלום סיקטיזיים מאמנים כמו קט סטיבנס, קאוסילס, סטיבי וונדר ועוד, ו”שעת בין ערביים”, שלפי שמו ניתן לנחש כי איגד בתוכו שירים רומנטיים א-לה-קול-השלום, טויילייט טיים של הפלאטרס, דאסטי ספרינגפילד, קוני פרנסיס וכל שאר סוחטי הדמעות שמנגנים בין 18:00 ל-19:00 כשכולם סחוטים, פגיעים רגשית, בדרך חזרה מיום העבודה.

למזלי הגדול, באותו קיץ, בצורה מיסתורית וקסומה, דיסק נוסף מאותו אוסף עשה את דרכו אל משכני העניו. כיתוב לבן וסולידי של “לילות משי לבן” עיטר את הקייס שלו, אפוסטרוף, הספרה שש ולידה כמה לבבות, בכותרת למעלה “דה סיקטיז” ובצד מדבקה עגולה לבנה וקטנה שעד היום נמצאת עליו, שלמה לגמרי, עליה הכיתוב “אוסף להיטים רומנטיים משנות ה-60”. בטראקליסט שמות מפציצים: טום ג’ונס, ג’יימס בראון, המרמלדה, האחים ווקר ועוד שמות גדולים. הדיסק טמן בחובו ערימה ענקית של בלדות שהיו גורמות לשערות האנשים הזקנים שלנו לסמור, לאייבי נתן לקום מהכיסא ולרקוד.

באחד מאותם ימים מתוקים על יתר המידה של אמצע שנות התשעים, כשהתחלתי בעצמי לפשפש בערימות הדיסקים שקישטו את הארונית הישנה בסלון ביתי, ידי הסקרנית מצאה את הדיסק הנעים למראה הזה ושינעה אותו היישר לנגן הדיסקים הישן שניצב בסמוך לטלוויזיה.

מצאתי את עצמי, ילד בן 8 או 9, מאזין לאינטרו של “לילות משי לבן” של המוּדי בלוּז ובאותו הרגע חוטף זאפטה מטורפת לעולם המוסיקלי שלי שבעיקר היה בנוי, דאז, מאלילי יורודאנס מסיבות הכיתה של “סנאפ” ו”קצב התרבות”. מה? הייתה מוסיקה כזו פעם? בום! “גשם ודמעות” של אפרודיטז צ’יילד עם הקול האולימפי של דמיס רוסו נכנס, וזהו, אין חזרה, קיין צורוק פוּר דיש. וכל השאר היסטוריה.

הדיסק באותם ימים עשה היג’רה (הגירה) היישר אל חדרי, שם הוא שוהה עד היום. לילות משי לבן ולילות קיץ ארץ-כנעניים דביקים רבים עברו עליו. הוא נחרש בכל צורה ודרך, ונשרט לתפארת מדינת האהבה, אך לתדהמתי ולתפארת טכנולוגית הקומפקט-דיסק, עדיין עובד ללא רבב, ממש כמו בימים בהם בקומה התחתונה ביותר של גן העיר עוד היו משחקי וידיאו. הדיסק נאבד, נמצא, נאבד ונמצא שוב באנדרלמוסיה האֶפּית הזו שנקראת החדר שלי, ולאחרונה באחד מסידוריי מצאתי אותו שוב, האזנתי, שוב ושוב, ונזרקתי חזרה אל 1994 המתוקה, ומשם כמו כדור פינבול, אל עשור בו בכלל לא הייתי בתכנון, אפילו עוד לא במצב נוזלי.

לילות משי לבן. אהבות מוצלחות, אהבות נכזבות, החלון פתוח, הרוח מלטפת את כפות הרגליים החשופות, השמש עולה ויורדת, שאריות של תקופת רומנטיקה תמימה ודינוזאורית שנכחדה זה מכבר מן העולם, תקופה שבה שהדבר היחיד שנערות חמד קובניות מגוואנטנמו יכלו לעשות היה לשבור את לבך. או להצית עימות גרעיני עם ברית המועצות.